שערי תשובה
והמדרגה העליונה בזה שיכלם האדם על עונותיו מלפני הש"י. וענין ההכלמה. ההרגשה בבושה. והשתנות זיו פניו כענין שנאמר (תהילים ס״ט:ח׳) כסתה כלימה פני. ובכל מקום תראה הכלימה נזכרת אחר הבושה כי היא יתירה מן הבושה (יחזקאל ל״ו:ל״ב) בושו והכלמו (ירמיהו ל״א:י״ט) בושתי וגם נכלמתי. ובראות החוטא כי הש"י מעביר עונו ומאריך לו. ואיננו נפרע ממנו. ולא כחטאיו עשה לו. ולא כעונותיו גמל עליו. יוסיף בושה בלבבו. הלא החוטא למלך בשר ודם ובוגד בו והוא מכפר לו יבוש ממנו. וכן כתיב (יחזקאל ט״ז:ס״ג) למען תזכרי ובושת מכל עלילותיך בכפרי לך לכל אשר עשית. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה העושה דבר ומתבייש ממנו מוחלין לו על כל עונותיו. וכן מצינו בשאול שאמר (ש"א כ"ט) ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות. ולא הזכיר אורים ותומים. כי נתבייש להזכירם. מפני שהרג נוב עיר הכהנים. ואמר לו שמואל (שם שם י"ט) מחר אתה ובניך עמי. עמי במחיצתי. וישיג אדם מדרגת הבושה בהתבודד לחשוב בגדולת השם. וכמה רבה רעת הממרה את פיו. ובזכרו תמיד כי השם רואה מעשיו ובוחן כליותיו וצופה מחשבותיו:
מנורת המאור
וצריך בעל תשובה להיות תמיד על פניו בושה וכלימה מעונות שעשה, שנא' (ירמיהו לא, יח) בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי, וכתי' (ירמיהו נא, נא) כסתה כלימה פני. וגרסי' בפסיקתא ר' יצחק אומר, אמ' לו הב"ה לירמיה, לך אמור להם לישראל עשו תשובה, שנא' (ירמיהו ג, כב) שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם. הלך ירמיה לישראל והתחיל להוכיחם. אמרו לו, ר' ירמיה, היאך אנו עושין תשובה לפני המקום אחר שהכעסנו אותו והקנטנוהו על ההרים הרמים שהיינו עובדים ע"ז, בושנו אנו ונכלמים להרים פנים אליו, מה תועיל התשובה, נשכבה בבשתינו ותכסנו כלימתנו. השיב ירמיה דבריהם לפני הב"ה. אמ' לו, לך אמור להם, אם אתם באים בתשובה, הלא אצל אביכם שבשמים אתם באים, שנא' (ירמיהו לא, ח) כי הייתי לישראל לאב ואפרים בכורי הוא. פי' אין אב שאינו חומל על בנו, ומוחל פשעו, כשיראנו בצער ושב מחטאתיו ומתבושש מעונותיו. וכל החוזר בתשובה שלימה לפני הב"ה, בבשת פנים, הב"ה מקבל תשובתו ומוחל על כל עונותיו. כדגרסי' בפ"ק דברכות א"ר חנינא סבא משמיה דרב, כל העושה דבר ומתבייש ממנו מוחלין לו על כל עונותיו, שנא' (יחזקאל טז, סג) למען תזכרי ובושת ולא יהיה לך עוד פתחון פה מפני כלימתך בכפרי לך לכל אשר עשית נאם ה' אלהים. ודילמא צבור שאני, אלא מהכא, ויאמר שאול אל שמואל צר לי מאד ופלשתים נלחמים בי וה' סר מעלי ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות. ואלו באורים ותומים לא קאמ' ליה משום דקטל נוב עיר הכהנים. ומנא לן דאחילו ליה, שנא' (שמואל א כח, יט) ומחר אתה ובניך עמי. מאי עמי, עמי במחיצתי. ורבנן אמרי מהכא, והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר ה'. ואמרי לה, יצאתה בת קול ואמרה, שאול בחיר ה'. וגרסי' במדרש מאי ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך וגו'. היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור, והיה מתירא ממנו, שמא נזכר לו עון העגל, והיה מתבייש לקרב אל המזבח מפני אותו עון. מיד אמ' לו משה ע"ה, קרב אל המזבח, כבר נתמחל לך אותו עון, הואיל ונתביישת ממנו. לפיכך הצדיקים מעלין תמיד על לבם מיעוט עונות שעשו ומתביישין מהם. וכן עזרא אומר, אלהי בושתי ונכלמתי להרים אלהי פני אליך כי עונותינו רבו למעלה ראש ואשמתנו גדלה עד לשמים.
שני לוחות הברית
הנה בדגל הזה ראובן שמעון גד. ג' חלקי התשובה. א' הא דאמרן, ביום טובה היה בטוב, וביום רעה ראה (קהלת ז, יד). ב' ההכנעה ובושה, כמו שכתוב (ירמיה לא, יט) אחרי שובי נחמתי, ואחרי הודעי ספקתי על ירך בושתי וגם נכלמתי, וכן אמר עזרא (עזרא ט, ו) אלקי בושתי וגם נכלמתי להרים אלקי פני אליך וגו'. שמעון היתה בו בושה. כשצבאו על מדין היה אלף אף משבט לוי, ובקרא כתיב י"ב אלף, והרבה תירוצים על זה. אבל יש לתרץ, שמעון היתה בו בושה לילך, כי מנשיא שלו היה בא דבר זה. ודמיא להא דאיתא בפ"ק דברכות (יב, ב) אמר רב הונא סבא משמיה דרב, כל העושה דבר ומתבייש ממנו מוחלין לו על כל עוונותיו, מהכא (ש"א כח, טו) ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני וגו' וכו', עד (שם) ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות, ואלו באורים ותומים לא קאמר, משום דקטיל נוב עיר הכהנים. ומנא לן דאחילו ליה, שנאמר כו' (שם יט) אתה ובניך עמי. וא"ר יוחנן, עמי במחיצתי: